להתיישבות חקלאית בעמ נ' רן וענת בע"מ

החלטה

התובענה שבפניי הוגשה לפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות).

הסעד המבוקש בתביעה הוא צו המורה על פינוי הנתבעת, שהינה, על פי כתב התביעה, ברת רשות במקרקעין, על פי הסכמי הרשאה שצורפו לכתב התביעה, ואשר לכאורה פג תוקפם.

לאחר קבלת כתב התביעה התבקש התובע ליתן טעם מדוע התובענה אשר לכאורה עוסקת בסילוק ידה של ברת רשות אשר החוזה עימה פג לפני למעלה מ 6 שנים, מתאים להידון לפי פרק טז4 לתקנות.

התובע בתגובתו טען כי ההליכים לפי פרק טז4 מתאימים לתביעות העוסקות גם במקרים בהם השוכרים לא פינו את המושכר לאחר שחלפה תקופת השכירות והפנה לתא"ח (נת') 15765-03-12 יהודית רז נ' מרגריטה אביטל, תוך שעשה השוואה למצב העובדתי שתואר בכתב התביעה בעניין דנן בו הנתבעת ממשיכה לעשות שימוש בנכס לאחר שהמועד הקבוע בחוזה חלף.

טענה נוספת שהועלתה בתגובה היא כי המדובר ביחסי שוכר - משכיר לכל דבר וענין.

אין בידי לקבל טענה זו כלל ועיקר.

לפי המתואר בכתב התביעה, היחסים שבין התובע לנתבעת אינם ולא היו יחסי משכיר ושוכרת, כך גם ישיבתה של הנתבעת בנכס אינה מכוח דיני השכירות.

אכן, כנטען בתגובה, שכירות מוגדרת בסעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א – 1971:

"שכירות היא זכות שהוקנתה בתמורה (להלן — דמי שכירות), להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות."

אך בהסכם שצורף לכתב התביעה כמבסס את היחסים שבין הצדדים מובהר בסעיף 2.4:

"החברה מצהירה כי הובהר לה כי מעמדה במתתיהו, בשטח, הינו מעמד של בת רשות בלבד וכי לא רכשה ולא קיבלה כל זכות קניינית או זכות אחרת כלשהי בנכסי מתתיהו בשטח למעט הרשות להשתמש בהם וכל עוד זו תימשך." (ההדגשה שלי – ש.ק.ו).

מהאמור ומהנטען בכתב התביעה, עולה כי אין מדובר בתביעה לפינוי מושכר שכן הנתבעת אינה שוכרת מהתובע והתובע אינו משכיר לנתבעת.

הפנייה נוספת שנעשתה בתגובה לאמירת אגב של כבוד הרשם דורון יעקבי בתא"ח 19887-12-11 מלונות הכשרת הישוב בע"מ ואח' נ' אברמוביץ ואח', הוצאה מהקשרה ונסיבותיה ומוטב היה שלא הייתה נעשית.

פרק ט"ז4 לתקנות הוסף בתיקון תשס"ט- 2008, במסגרת זו הוספו תקנות 215ז – 215י"ג.

תיקון זה הוכנס לתקנות בעקבות דו"ח הוועדה לבחינת דרכי ייעול ההליכים המשפטיים בראשות כבוד השופטת רות רונן, אשר הציע ביחס לתביעות לסילוק יד ממקרקעין או לפינוי מושכר לקבוע הליך מקוצר נפרד. הוועדה הייתה סבורה, כי יש לקבוע הליך מקוצר הן לעניין תביעות לסילוק יד ממקרקעין והן לעניין תביעות לפינוי מושכר, ואולם בדברי ההסבר לנוסח התיקון המוצע לתקנות סדר הדין האזרחי (גם בנוסח שהוצע על ידי הועדה וגם בדברי ההסבר לתיקון המוצע לתקנות) נזנח ההליך המקוצר לסילוק יד ממקרקעין והתיקון עוסק אך ורק בסילוק יד או פינוי מושכר שאינו מושכר בשכירות מוגנת.

בדברי ההסבר לתיקון, עליהם חתום שר המשפטים דאז פרופ' דניאל פרידמן, נכתב כדלקמן:

"מוצע לתקן את תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי) ולקבוע הליך מזורז של דיון בתביעות לסילוק יד ממושכר או לפינוי מושכר... הצורך בתיקון זה נולד נוכח תופעה חברתית קלוקלת, אשר יש בה כדי לשדר חוסר אמון כלפי המערכת המשפטית, שלפיה שוכרי דירות, נמנעים מלפנות דירות במועד ומכתיבים לבעל הנכס את המועד, בו יתפנו מהנכס אם בכלל, תוך שהם מנצלים את הדין האוסר עשיית דין עצמית מטעם בעלי הנכסים ושתוצאתו המשך החזקתם בנכס והקפאת המצב העובדתי לנוחיותם..."

התיקון הוא ברור וכוונת מחוקק המשנה הייתה ברורה - יצירת הליך מזורז לפינוי שוכרי דירות העושים דין לעצמם ומנצלים לרעה את העומס הקיים במערכת המשפט תוך גרימת נזקים כבדים למשכירים אשר נותרים פעמים רבות מול "שוקת שבורה", כאשר אותה דירה מושכרת המהווה להם מקור הכנסה נגזלת מהם לפרקי זמן ארוכים ללא מתן כל תמורה.

במקרה שבפניי אין מדובר כלל ביחסי שכירות אלא בתביעה של מושב שיתופי אשר נתן לנתבעת שהיא חברה בע"מ מעמד של ברת רשות בחוזה אשר פג לכאורה לפני למעלה מ- 6 שנים. עוד נטען, כי הנתבעת סיפחה לעצמה שטחים ללא היתר והפרה בבוטות את ההסכם שהנחתם עמה וכל זאת נעשה לכאורה החל מהתקופה שלאחר תום תקופת חוזה ההרשאה לפני כ 8-7 שנים.